40 שנה לאגדה: קטרפילר D10 (וידאו)

קטרפילר מציינת 40 שנה לדחפור הכבד D10; בספטמבר 1977 ייצרה קטרפילר 10 דגמים ראשונים של הבולדוזר החזק אי פעם בשוק, כלים שהוגדרו כאבות טיפוס והועברו ללקוחות נבחרים לצורך ניסוי ובחינה בתנאי אמת. סיפורו של ה-D10 הוא לא רק עוד כוח, עוד משקל או עוד ביצועים בהשוואה לקודמיו; זהו כלי שבמבחן הזמן שינה את פני עבודות העפר, בעיקר הודות לקפיצת המדרגה שתכנונו הייחודי איפשר בכל הקשור לתפוקה וביצועים. כמה מרעיונותיו הבסיסיים, אלו שהפכו אותו לכלי המהפכני שהיה, מיושמים בכל הבולדוזרים הכבדים עד היום. הסטנדרט שקבע בשעתו מהווה סטנדרט המלווה את עולם הציוד הכבד מאז ועד היום, ומסיבה זו לבדה שווה להתעכב כמה דקות על סיפורו של הכלי המיוחד הזה. אז הנה, בקצרה;

קטרפילר D10 נולד מתוך צורך מתמשך וגובר בכלים גדולים, חזקים ובעלי תפוקה גבוהה מתמיד לתעשיית הכרייה, המכרות והתשתיות. עלייה מתמדת בגודל, בתפוקה, במהירות ובהיקפי הפרויקטים בתחומים אלו דרשה ציוד גדול וחזק יותר ויותר. לקטרפילר היה בשעתו את ה-D9 המיתולוגי – כלי ששורשיו עוד בתחילת שנות ה-50' – שהיה הגדול בהיצע, אך אותות השנים כמו גם מהלכי המתחרים דרשו פיתוח כלי חדש. יש לזכור כי תצורת הזחלים הסימטריים והמקבילים (הגלגל המניע מאחור או מלפנים, בניגוד לכלים העתידיים בהם הוא הותקן למעלה, ויוצר צורת משולש) היתה התצורה המקובלת הקלאסית, והספיקה ברוב המקרים לספק כושר אחיזה מעולה, בעיקר על מצע רך כמו אדמה. כאשר תנאי המחייה הפכו קיצוניים יותר, וכללו סלעים ואבנים גדולות שפגעו יותר ויותר במערכות הזחלים הרגילות, נוצר הצורך בחשיבה שונה בכדי למצוא פיתרון לבעיה.

סיפורו של ה-D10 המקורי, מפי מפעיל קשיש ועתיר ידע. מעניין!

עם השנים גבר הלחץ מצד לקוחות שפעלו במכרות ובמחצבות גדולות, עם חומר סלעי קשה, שסבלו כאמור מתקלות רבות, שחיקה גבוהה ועלויות תחזוקה מאמירות בציוד שלהם; אלו ביקשו מערכות זחלים אמינות וחזקות יותר. מסתבר שחיזוקים, עיבוי הזחלים, גלגלי השיניים והגלילים התומכים שבוצעו במהלך השנים מיצו עצמם וכבר לא הספיקו. זאת ועוד: ל-D9 הוותיק קמו בסוף שנות ה-60' ותחילת שנות ה-70' מתחרים חזקים וגדולים אף יותר ממנו, בין היתר מבית אליס צ'אלמרס ומאוחר יותר מבית החברה המשותפת לאליס צ'אלמרס ופיאט – פיאט-אליס, כמו גם מתוצרת קומטסו היפנית – הכוח העולה בתחום; בקטרפילר החלו לא רק לספוג יותר ויותר טרוניות וקללות מצד קבלנים ומפעילים, אלא גם הורגשה נסיגה במכירות. מהר מאוד הבינו קברניטי הקונצרן שנדרשת תשובת מחץ לדרישות החדשות בשוק, וכמובן – מענה ראוי למוצרי המתחרים. צוות מהנדסים מהמבריקים בקונצרן כונס והוקם במטרה "לתכנן את הבולדוזר הכבד הבא", עם צ'ק פתוח לחשוב מחוץ לקופסא, ולהגיע לפתרון הבעיה העיקרית שהפריעה לבעלי הציוד דנן: העלאת התפוקה מחד, והקטנת הרגישות לתקלות מאידך, בעיקר במערך הזחלים.

כארבע שנים לפני ההשקה הרשמית של המוצר המוגמר חשפה קטרפילר (ב-1973) אב-טיפוס ראשון של ה-D10 העתידי, תחת השם D10X1. היה זה במהלך מפגש סוכנים גדול, וזו היתה הפעם הראשונה שבקטרפילר הצהירו על הכוונה לפתח ולהציע בולדוזר כה כבד באופן "סדרתי", עד כמה שניתן להגדיר ייצור מפלצות כאלו ב"סדרתי"… מטרת החשיפה המוקדמת היתה בין היתר להרגיע את הסוכנים והלקוחות הגדולים בכך שהקונצרן לוקח את הנושא ברצינות, ומכריז על עבודה על פיתרון בעיית היעדר כלי גדול וחזק מספיק מבית קטרפילר בשוק, ושהדרישה לגיטימית, ברורה וידועה. ב-1975 וב-1977 נחשפו אבות-טיפוס נוספים במסגרת אירועי סוכנים ולקוחות מצומצמים עד שבסוף 1977 הושק ה-D10 הסדרתי במסגרת מפגש סוכנים ולקוחות גדול, אליו צורפו הפעם גם עיתונאים. הן הסוכנים והן הלקוחות שחזו בכלי לראשונה, והן נציגי התקשורת שסיקרו את הכלי החדש – נותרו כולם פעורי פה לנוכח הגודל, המספרים, המדדים, הנתונים הטכניים והבטחות התפוקה של המפלצת החדשה. אין ספק שבקטרפילר קבעו רף חדש לגבי צמ"ה בכלל, ודחפורים גדולים בפרט.

קטרפילר D10 הפך לבולדוזר הגדול, הכבד והחזק אי פעם בייצור סדרתי – ובפער משמעותי; גובהו היה 4.6 מטרים עד לקצה גג הקבינה, רוחבו – ללא הלהב – עמד על 3.7 מטרים ואורכו היה כמעט 9.4 מטרים. ניתן היה להזמין את ה-D10 עם כף עד לרוחב של 5.8 וגובה של 2.1 מטרים, מה שאיפשר לדחפור הכבד להזיז עד 27 מ"ק בפס אחד! גרסת הבסיס שקלה 82 טון, היא צוידה במנוע קטרפילר בתצורת V12 מהדגם D348 (המיוצר – תוך שינויים מתבקשים – עד היום…) בנפח 29.2 ליטר, אשר בין היתר הודות לצמד מגדשי טורבו הציע 700 כ"ס שוברי שיאים לשעתו. מנוע זה לא היה חדש בהיצע קטרפילר, וכבר הספיק להרשים במשאית המכרות הגדולה CAT 777 ובמעמיס האופני הכבד CAT 992 מסוף שנות ה-60', כאשר לטובת שימושו החדש הוא עבר רענון, עדכון ושיפור במטרה להעלות את ההספק מ-550 כ"ס בכלים דנן, לכדי 700 כ"ס, כאמור, ב-D10. עד 1980 התעקשו בקטרפילר לדבוק במבנה והעיצוב המקובל של האגזוז בכלים אלו – קרי: צינור שחור עבה אחד היוצא מחופת המנוע, אך בעיות ותקלות רבות שהתגלו בשיטה זו, שנבעו בין היתר בשל השינויים שבוצעו במנוע, הובילו למעבר לשני אגזוזים (ארובות, למען הדיוק…) ב-1980, עיצוב שנותר מזוהה עם דגם זה שנים ארוכות.

השינוי החשוב ביותר שכלי זה הביא אל עולם הצמ"ה, היה הבסיס, דהיינו: מערך הזחלים. ה-D10 ישב על מנגנון זחלים ייחודי דאז, עם גלגל מניע מוגבה, שיטה שתהפוך למקובלת בדורות הבאים של בולדוזרים עד היום, גם בכלים קלים יותר. הרעיון מאחורי הגבהת הגלגל המניע במערך הזחלים היה בעיקרו הרחקתו מפני השטח, ובכך למזער פגיעה וחדירת לכלוך, להקל על התחזוקה, ובשורה התחתונה – להעלות את רמת האמינות ושרידות הכלי בתנאי קיצון. יש לזכור כי מערכות הזחלים הסטנדרטיות דאז, כפי ששירתו בדגמי ה-D9 למשל, פותחו במקור לשימוש על אדמה, ופחות על מצע סלעי. לכן, בכדי להתגבר על הבעיות ההולכות ומחריפות בשימוש בציוד כבד בתנאי קיצון של סלעים ואבנים, נדרש תכנון מחדש. הנוסחה שוברת המוסכמות התבררה כמוצלחת, והפכה כאמור לסטנדרט החדש בתחום. קטרפילר מיהרו לרשום לא פחות מ-63 פטנטים שונים הקשורים למערך הזחלים של ה-D10. ואם השיטה עובדת עד היום, אז היא כנראה מוצלחת… אגב, ניסוי ראשון של מערך הזחלים השונה, קרי: בו הגלגל המניע מוגבה ויוצר תצורת משולש לזחל, בוצע עם D9 מודל 1970 והיה הבסיס לפיתוח המערכת המשופרת שהוצעה לבסוף ב-D10.

פיתוח כל מערך הזחלים החדש – הגדול והכבד יותר – הוביל למהפיכה נוספת בתכנון בולדוזרים גדולים בפרט, וציוד מכני הנדסי כבד בכלל: מודולריות. גודל המכלולים, משקלם, הסרבול והקושי הגובר בניוד דחפור כבד ממקום למקום הובילו את המהנדסים שתכננו את ה-D10 לתכנן כלי עם דגש חזק מאי פעם על נוחות התחזוקה, הטיפול – והמפעיל. בשל כך תוכננו הכלים להתפרק בקלות לצורך הובלה, ולהרכבה נוחה (הכל יחסי…) באתר העבודה. גישה זו קיימת עד היום בתכנון ובניית צמ"ה גדול או כבד אך היא כלל לא עלתה כאופציה לפני הגעתו של ה-D10. צוות קטרפילר שהיה אחראי על פיתוח ה-D10 הצליח תוך חצי שנה לייצר אב טיפוס פועל ראשון, והבדיקות הראשונות היו כה מוצלחות עד שרף הקושי והתנאים הלך וגבר, עוד מעבר למה שתכננו בקטרפילר.
עת הושק, היווה ה-D10 כאמור קפיצת מדרגה נחשונית בהשוואה לבולדוזר הגדול ביותר של קטרפילר (ובכלל) דאז – הקטרפילר D9 המיתולוגי – והוא הציע מפרט ונתונים טכניים מליגה שונה לגמרי ממה שהוכר עד אז בתחום, בכלל זה הגדולים שבכלי המתחרים. כאמור, כאשר הושק ב-1977 הוכה עולם הצמ"ה בתדהמה, שכן בקטרפילר הכריזו כי לדחפור החדש תפוקה הגבוהה ב-50% (!) ביחס ל-D9 – פער שנשמע דמיוני, וכאשר התברר כאמיתי – שינה לגמרי את השוק.

כך מייצרים כיום את ה-D11, יורשו של ה-D10 המקורי:

כמעט 1,000 קטרפילר D10 מהדור הראשון יוצרו בין 1977 ל-1986. בשנה זו שינתה קטרפילר לחלוטין את מבנה והיררכיית סדרות הדחפורים שלה, הרחיבה משמעותית את הארסנל והחלה להציע כלים וורסטילים, ממוקדים וקלים יותר להתאמה מדוייקת לדרישות כל לקוח. בין היתר הוחלפו שמות הסדרות הכבדות הוותיקות בשמות עם מספר גבוה יותר, דוגמת קטרפילר D9N שהחליף את ה-D8L, קטרפילר D10N שהחליף את ה-D9L …והקטרפילר D11N שהחליף את ה-D10; כך שלמעשה כיום, הקטרפילר D10 העדכני הוא ממשיכו של ה-D9 וה-D11 הוא למעשה יורשו וממשיך דרכו של ה-D10 המקורי.
אז בפעם הבאה שתיתקלו באיזה D10 עתיק וחורק, עצרו לשנייה ותנו כבוד!